hagit ozalbo • January 9, 2017
בקצה הרחוב בטבריה של פעם, ישנו בית בנוי אבן בזלת וליד אותו הבית של פעם.. מצאתי עץ שזיפים שסיפר לי סיפור אהבה
סיפור אהבה בטעם שזיפים
בקצה הרחוב, בטבריה של פעם, ישנו בית בנוי אבן בזלת שחורה, עם חלונות מאורכים ומרפסת מפויחת וחלודה.
ליד הבית עומד לו עץ . עץ שנתן פעם פרי, אבל היום הוא יבש ומתבייש.
אותו עץ, עומד לו בצד. פורס ענפים יבשים לצדדים, כאילו מתחנן, היי..תראו אותי , אני עדיין כאן .... אולי הזדקנתי.. וגם התקלפתי, אבל, פעם הייתי עץ שזיף מלא בפרי עסיסי ורענן.
אני עומדת שם, מולו, ובאפי עולה ריח מאפה ... או שלא... אולי...
צמוד לבית בקצה הרחוב של טבריה של פעם, יש מבנה נוסף, חלקו מתחת לאדמה וחלקו מעל.
אני מציצה פנימה ורואה בפנים מדרגות פח חלודות וצרות מובילות לגלריה מעל.
לוקחת נשימה עמוקה ועולה בזהירות, צעד אחרי צעד, במדרגות הפח החלודות.
חלון צר וארוך מקבל את פני. חלון שצופה היישר למרפסת זיזית עם מעקה מפורזל וחלוד של הבית ממול.
אמא שלי מספרת שבבית הזה גרה פעם אשה שהייתה יוצאת כל יום, בשעות הערב, עירומה כביום היוולדה אל אותה מרפסת, ושרה בקולי קולות.
ככה סתם יוצאת עירומה אל המרפסת.. ושרה? אני שואלת את אימי.
כן. קראו לה פורטונה המקומטת והמג'נונה.
מקומטת, כי היא הייתה אולי בת 100 וכל הגוף שלה היה מקומט.
ומג'נונה, בגלל שהיא הייתה מפחידה את כל הילדים בשכונה...
וכך כל יום, בשעות הערביים, אחרי טבילה צוננת בכנרת , בקצה הרחוב של טבריה של פעם, מתחת לאותה מרפסת, הייתה מתגודדת לה חבורה של ילדים, וקוראת בשמה... "פורטונה.. פורטונה ...פורטונה המג'נונה"
סבתא שלי הייתה מסתכלת עליהם מהגלריה דרך החלון הצר וצועקת.. לכו הביתה ילדים.
לכו לאכול ארוחת ערב... לכו לישון. די, תעזבו את פורטונה במנוחה.
אבל הילדים לא הלכו עד שסבתא שלי הייתה נותנת להם כיכר לחם טעים חם או לחמניה שכרגע יצאה מהתנור.
ואולי הילדים היו עומדים ערב ערב מתחת למרפסת בגלל הלחם החם ולא בגלל פורטונה...
וכך באמצע דצמבר של טבריה, אני מוצאת את עצמי עומדת באותה גלריה שהייתה בעצם המאפייה של השכונה. המאפייה של סבתא שלי. המאפייה שאליה היו מביאות השכנות את הבצק שלהן ואופות להן לחם ועוגות.
בצד, אני רואה מבנה פח חלוד, שפעם היה תנור אפייה לתפארת, וריח של לחם חם וטרי שוב עולה באפי .. מביטה על מדרגות הגלריה ורואה איך למעלה מסודרים להם בשורות, ככרות לחם והמון המון עוגות.
עוגות שזיפים עסיסיות.
ונזכרת בסיפור יפה במיוחד שהייתה מספרת לי סבתא.
היא הייתה מושיבה אותי על ידה ואומרת לי: אח יא בינתי , יא חביבתי...
פעם הרחוב הזה היה נראה אחרת.
פעם היה שלום בין כולם.. בין היהודים ובין הערבים.
אל הבית הזה הגענו מצפת על חמור אפור. שומעת? אפור ולא לבן. שבוע ימים לקח לנו לרדת מצפת.
סבא אהב את הכנרת וכשהתחתן עם סבתא שלי הודיע לה שהם יגורו בטבריה.. כי שם למטה בטבריה, תהיה לו יותר עבודה. וסבתא, מה היה לה לאמר?..
אז, שמו את כל "הפקלאות" על החמור, וירדו לאט לאט מצפת לטבריה של פעם.
וכשהגיעו לטבריה, מצאו את הבית הזה, בית בנוי אבן בזלת שעמד בקצה הרחוב, עם מרפסת, מרתף וגלריה, חצר לא גדולה במיוחד, ועץ שזיפים, עסיסי ומיוחד.
מה אני אגיד לך יא בינתי... זה היה הבית הכי טוב שסבא שלך יכול היה לרכוש בכסף שלו.
ברחוב הזה גרו משפחות של יהודים וגם משפחות של ערבים והיה שלום ואהבה אמיתית בין כולם.
והייתה לי חברה טובה טובה שקראו לה סלימה...סלימה חובייזי... מספרת סבתא.
סלימה לימדה אותי לדבר ערבית, ואני, לימדתי אותה לדבר עברית.
סלימה לימדה אותי לבשל 'כוסה מחשי' ו'פיתה בסיל' ו'סלטה מטבוחה'
ולקטוף את העשבים הכי מיוחדים בשדה כמו 'חובזה' ו'עקוב' ולעשות איתם מטעמים משובחים במיוחד. ואני לימדתי אותה להכין עוגות.
את רעבה יא בינתי? שואלת... ואני אומרת, לא, לא, סבתא , עוד מעט , ספרי לי עוד מהסיפורים שלך.
אז, אני אספר לך על עץ השזיפים שגדל ממש בכניסה לבית . אמרה.
עץ השזיפים הזה גדל בעצם בין שני הבתים, שלנו ושל סלימה.
חצי בחצר של זו, וחצי בחצר של זו .
ואת העץ הקסום והמיוחד הזה חלקנו ביחד.
היו לו שזיפים עסיסיים במיוחד, השזיפים הטעימים והסגולים ביותר שאת יכולה לדמיין.
כל קיץ, כשהבשילו השזיפים, היינו נפגשות בחצר יחפות. בוחרות את השזיפים העסיסים ביותר וביחד היינו מכינות עוגת שזיפים.
וכך היה כל ערב.
ערב ערב, בדיוק באותה השעה, היה מתפשט ריח מתקתק של עוגת שזיפים ברחבי השכונה.
ומכיוון שכל השכנים הכירו את החברות המיוחדת שהייתה בין סבתא שלי רבקה, לסלימה חובייזי, הם היו קוראים לעוגות שלהן , עוגות האהבה של רבקה וסלימה.
כל ערב כאשר ריח העוגות היה מתפשט לו ברחוב, הייתה תחושה מיוחדת .. תחושה של אהבה באוויר.
אנשים היו יוצאים החוצה ומברכים אחד את השני בשלום.
אהלן משה..
מה שלומך יא סידי?
מה שלומך יעקב הסנדלר?
ערב טוב יא אחמד...
צריכה עזרה במשהו שרה?
תודה פטימה.
ולפעמים בכלל לא היה צריך לדבר ...רק לצאת לרחוב או לפתוח את החלון ולהריח את ריח עוגת של שזיפים באוויר.
וחיוך של אהבה.. היה מתפשט על הפנים
וחיוך של שלום.. נמרח על הלחיים
וחיוך של סתם.. היה מדביק את כולם בשמחה.
קול צלצולו של הטלפון הסלולרי שלי נשמע ברקע ..
לקח לי שנייה להבין שאני עדיין עומדת באותה גלריה, מול מה שהיה פעם תנור האפייה הגדול של סבתא.
תחושת געגוע לסבתא צרב את נשמתי.
אבל גם שמחה.
שמחה, שאני עדיין יכולה לדמיין את קולה באוזני.. לשמוע את סיפוריה ולהריח את ריח עוגת השזיפים שהייתה מכינה ביחד עם סלימה ...
ובלב נמרח לי...חיוך של אהבה בצבע סגול. ..
אולי זה מה שאנחנו צריכים עכשיו בעולם..המון המון עוגות של שזיפים ואהבה!!
קלפים השלכתיים מתוך "אשה אש והאור שמשתקף": הפעלה ליצירת תודעה ומציאות חדשה
פתיחת שערים בחיים: איזה מפתח יעזור לך ליצור שינוי ? ועוד על קלפים טיפוליים להתפתחות אישית
לחישות מכושפות – ספר השראה להתפתחות אישית, העצמה נשית ויצירת תודעה חדשה
מתי אנחנו זקוקים ליסוד העץ בחיים שלנו.. ולמה?
קלפים טיפוליים והשלכתיים – איך הם יוצרים שינוי, מחברים לרגש ומקדמים התפתחות אישית?
כתיבה אינטואיטיבית ככלי לשינוי תודעה
קלפים טיפוליים לנשים – מי האישה שמשתקפת אלייך דרך המראה?
