By hagit ozalbo
•
January 28, 2017
בעיניים עצובות ...דומעות... יושבת מולי אשה מבוגרת כאב גדול זועק מתוכה וכאשר היא מדברת .. קול הילדה הקטנה נשמע מתוכה ילדה שזקוקה לאהבה ילדה שמרגישה דחויה על ידי אמא ילדה שמרגישה מקופחת והיא בעשור השישי לחייה, עובדת ומצליחה בעבודתה אבל החור השחור הזה החלל הריק שבתוכה, הוא זה שמדבר מגרונה של ילדה בת 5.. בת 10..בת 15 כאב גדול שעם הזמן הפך לכעס גדול לחוסר יכולת לסלוח להתפרצויות זעם בלתי נשלטות ומה היא רוצה בסה"כ ?..... אהבה והכעס הזה שוקל טון ואולי שניים משקל כבד בתוך הלב שהופך לחבית חומר נפץ. וכל פעם שהכאב עולה... מתפרץ הכעס על אמא ומה יכול לרפא את הכאב האיום שבתוכה? הבנה שהדרך בה היא רואה את העולם והדרך בה אחרים רואים את העולם, היא לא תמיד אותה דרך. חמלה על עצמה, על הכאב הפרטי שלה, על זה שכרגע קשה לה להגיע לאמא , ולאמא קשה להגיע אליה. חמלה על חוסר התקשורת חמלה על זה שאמא לא מוצאת את הדרך אליה והיא לא מוצאת את הדרך אל אמא. ואהבה... אהבה מרפאה ללבה השותת. אהבה שממיסה את הברזל הקשה והחזק ביותר. אהבה אל עצמה ... אל מי שהיא ..אל מה שהיא וסליחה... סליחה לעצמה... סליחה על כל השנים האלו בהם כעסה.. בהם בזבזה את זמנה במחשבות ופרשנויות .. בכאב... ופתאום הלב נפתח כמו פרח שפגש קרן שמש כמו פרפר שפרש את כנפיו ויצא לחופשי כמו ילד שמקבל חיבוק מלא אהבה ויש חיוך ואחריו בכי מעומק הנשמה אבל בכי של אהבה ..של הבנה...של חמלה... של תקווה..של פתיחות הלב... של סליחה משחררת... והדרך עוד ארוכה..וזוהי רק ההתחלה הדרך אל הוויה של אהבה ללא גבולות.. אל קבלה עצמית.. אל שלום פנימי.. אל הגדלת גוף האהבה והקטנת גוף הכאב אל עצמה.. סליחה.